Альтерман. Баллада
<p dir=”RTL”>הִנֵּה תָּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
הַמָּלַא זַעֲקַת מְנוּסָה,
עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ
וְגִּלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.
וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,
לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,
וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם
מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחֱרָץ.
הִנֵּה תָּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.
בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם
בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ
וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹם
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ,
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי
וְהָיָה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.
וּבְדַבְּרָה אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי, –
מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.
וַיְסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ –
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶלֶךְ פָּקַד הַדִּין.
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.